במפגש זה דיברנו על מחדל (אי-פעולה, inaction) באופן כללי, ועל מדיניות אי-אכיפה כמקרה ייחודי למחדל.

ראשית, דנו בהטיית המחדל (omission bias), שפירושה העדפת מחדל על פני פעולה אקטיבית. למדנו שאנשים צופים שיחושו חרטה רבה יותר על נזקים שנבעו מפעולה שלהם ולא ממחדל, ונתפסים כבעלי אחריות מוסרית רבה יותר על נזקים כאלה. כמו כן, למדנו שאנשים נוטים לאי-פעולה במצבים המערבים אי-וודאות, מתוך חשש למבוכה.

דיברנו על מספר מניעים וצידוקים שניתנו להעדפת מחדל, וביניהם מניע אגואיסטי של צמצום אחריות על נזקים (James Rachels); תפיסת מחדל כגורל; וכן בורות או אדישות (בניגוד לפעולה שמעידה על כוונה רבה יותר שכן היא כרוכה במאמץ).  

לאחר מכן דנו בדוגמא לסביבה המעודדת העדפת מחדל: שופטי כדורגל עומדים בכל משחק בפני מספר החלטות חשובות המערבות אי-וודאות (כגון פסילת שער) שבהן עדיפה אי-פעולה, שכן קל יותר להצדיקה לוועדה חיצונית שמדרגת את איכות השיפוטים. למרות קיומה של מערכת עזר יעילה לשיפוט (VAR), שופטים בישראל נוטים להימנע מלהשתמש בה, בין היתר משום ששינוי החלטתם עקב שימוש במערכת גורר הורדה אוטומטית בדירוגם.

הזכרנו שלעתים אנשים מעדיפים פעולה על מחדל. כך למשל, שוערים בפנדלים נוטים לקפוץ לאחד הצדדים במקום להישאר במרכז, אף שמבחינה סטטיסטית הטקטיקה הטובה ביותר עבורם היא להישאר במרכז. גם שוערים שהציגו להם את הנתונים הסטטיסטיים הודו שהם בכל זאת יעדיפו לקפוץ. הסיבה לכך היא שלאנשים יש רגשות חזקים יותר כלפי תוצאות שנובעות מפעולה שחורגת מהנורמה, והנורמה הרווחת אצל שוערים היא לקפוץ לאחד הצדדים.

בהמשך ציינו מספר הטיות שנלוות להטיית המחדל: הטיית הסטטוס קוו, אינרציה של אי-פעולה, הימנעות מקבלת החלטות, ובורות מכוונת. כמו כן, דנו בשאלה אם וכיצד ניתן להבחין בין הטיית המחדל והטיית הסטטוס קוו.

לאחר מכן, דנו באי-פעולה כמדיניות ציבורית ('do nothing' politics), שפירושה החלטה מכוונת של קובעי מדיניות להימנע מפעולה כאשר יש להם אופציה לפעול. הזכרנו מספר מניעים לחוסר מעש מכוון, כגון השגת מטרות פוליטיות באמצעות עיכוב טקטי, העברת הבעיה לממשלה הבאה, ומחסור במשאבים הדורש קביעה של סדרי עדיפויות.

בתוך חוסר מעש מכוון התמקדנו במדיניות אי-אכיפה, שבה הרשות המבצעת – האחראית על הוצאת החוק לפועל – בוחרת שלא לפעול נוכח הפרות חוזרות ונשנות של החוק, באופן שנעשה לה למנהג. הזכרנו שני מנגנוני אכיפה: (1) אכיפה באמצעות כוח, שבה מופעלות סנקציות על פרטים המפרים כללים במטרה לייצר הרתעה וציות; (2) אכיפה רכה, המערבת פיקוח, חינוך, תמריצים ומתן אינפורמציה במטרה לעודד היענות. בנוסף, הבחנו בין אי-אכיפה שהיא מדיניות גורפת (למשל אי-אכיפת מאסר על ניסיון התאבדות, שנקבע בעבר בחוק) לבין אכיפה בררנית. כמו כן, דנו בבעיות עקרוניות שמעוררת מדיניות אי-אכיפה, וביניהן פגיעה בעקרון שלטון החוק.

לאחר מכן דיברנו על מניעים שונים לאי-אכיפה, וביניהם: (1) גישה כלכלית, לפיה מחסור במשאבים דורש קביעת סדרי עדיפויות; ובנוסף יש להימנע מהוצאת משאבים על אכיפה במקרים שבהם לציבור אין ברירה אלא לעבור על החוק; (2) אכיפה עשויה לערב שני סוגי טעויות (הראשון: אכיפה למרות שלא נעשתה עבירה; והשני: אי-אכיפה למרות שנעשתה עבירה), ומכאן שמדיניות אי-אכיפה משקפת העדפה לטעויות מסוג שני, שהן אולי פחות 'יקרות' לחברה; (3) גישה פונקציונלית (המופיעה בסוציולוגיה), לפיה המשפט מבטיח יציבות חברתית, ואי-אכיפה משיגה יציבות דרך הימנעות מהסדרת קונפליקטים חברתיים; (4) גישה קונפליקטואלית (המופיעה בסוציולוגיה), לפיה המשפט הוא כוח שמצוי אצל בעלי השררה בחברה, ואי-אכיפה הוא אמצעי שליטה חברתי, שנועד לעכב שינויים מהפכניים ולשמר את ההגמוניה; (5) גישה חינוכית, לפיה מדיניות אי-אכיפה נועדה לאפשר הטמעת ערכים חברתיים ללא הפעלת כוח; (6) גישה היסטורית, לפיה אי-אכיפה מקורה בירושת חוקים; (7) חקיקה הצהרתית של חוקים שלא נועדו להיאכף; (8) גישה תרבותית, לפיה מסורת של אי-ציות לחוקים בציבור גוררת סלחנות להפרת חוקים; (9) יש חוקים שלא ראויים להיאכף, כך שמדיניות אי-אכיפה היא הרחבה של גבולות חובת הציות לחוק שמתבצעת על ידי קובעי מדיניות.

לקריאה נוספת, ראו:

Clarke, Randolph. "What Is an Omission?." Omissions: Agency, Metaphysics, and Responsibility. : Oxford University Press, May 22, 2014. Oxford Scholarship Online. Date Accessed 25 Jan. 2021.

Clarke, Randolph. “Intentional Omissions.” Noûs, vol. 44, no. 1, 2010, pp. 158–177. JSTOR, www.jstor.org/stable/40660482. Accessed 25 Jan. 2021.

Anderson, C. J. (2003). The psychology of doing nothing: forms of decision avoidance result from reason and emotion. Psychological bulletin, 129(1), 139.

Tykocinski, O. E., Pittman, T. S., & Tuttle, E. E. (1995). Inaction inertia: Foregoing future benefits as a result of an initial failure to act. Journal of personality and social psychology, 68(5), 793.