בתחילת המפגש שירן הציגה מסקנות, תובנות וסיכום מתוך הקטע שחברי הקבוצה התבקשו לקרוא לפני המפגש -
Helen M. Ingram and Anne L. Schneider, Deserving and Entitled: Social Constructions and Public Policy, State University of New York Press, Albany 2005, pp. 34-1.
לאחר מכן התקיים הדיון, אלו עיקריו:
שרי: הבניות חברתיות לא מורגשות כשהן מתהוות. טרמינולוגיה, שימוש בשפה ושיח קשורים בקשר הדוק בהבניות חברתיות. המהפכות שאירעו במהלך ההיסטוריה חוללו אותן דווקא אנשים חזקים בשם החלשים, ולא החלשים עצמם שסובלים מהמדיניות.
יעל: עניים לא מיוצגים במוקדי הכח בחברה, מוקדי כח שמשפיעים על חייהם (למשל בבית המחוקקים). חלק מהזכות לקיום בכבוד צריך להיות reach out של המחוקק לייצוג עניים. חקיקה השתתפותית היא אמצעי אחד שיכול לסייע בקידום האינטרסים של אוכלוסיות מוחלשות.
כדי להגדיר קו עוני, צריך לשאול מיהם האנשים שחיים בעוני.
סן&נוסבאום מציעים בהקשר הזה את 'גישת היכולות', לפי גישה זו יכולות ("חירויות ממשיות", כגון היכולת להאריך ימים עד לגיל הזיקנה, לעסוק בפעילות כלכלית, או להשתתף בפעילות פוליטית) הן חלקים מהותיים של פיתוח כלכלי ובהקשר הזה עוני נתפס כשלילת יכולות. כלומר, הם מציעים לא למדוד כמה כסף יש לאדם, אלא מהן היכולות שלהם. התפיסה משתנה מחברה לחברה. זו גישה שמעט פוגעת בחירות של הפרט משום שהיא כופה אוניברסליות על סטנדרטים שעשויים להדיר את מי שלא מזהה עצמו איתם. זוהי מדידה פטרונית- חיצונית.
השאלה שעלתה היא האם יש זהות קבוצתית לעניים? האם עוני זה זהות?
ורד: התהליך המחזורי שהוצג בשימור הבניות חברתיות מחליש את החלשים ומחזק את החזקים. העלאת מודעות היא אמצעי לשינוי. הגדרה של קו עוני היא חובה בגלל מגבלה תקציבית. משבר הקורונה יצר הזדמנות- אנשים חזקים שירדו מתחת לקו העוני כי איבדו נכסיהם בעקבות המשבר יכולים לפעול למען אוכ' מוחלשות.
יעל: עלולה להיווצר ציפייה ליכולות/ רשתות תמיכה מ"העניים החדשים" שנוצרו בעקבות משבר הקורונה והציפיה לא תהיה תואמת לעניים שהם דור שני לעוני למשל. בכך יכולה להיווצר קטגוריזציה נוספת- עניים שהצליחו "להשתקם" לעומת אלו ש"תקועים" בעוניים ולכן אשמים בכך.
יאיר: מדוע עניים מצביעים למפלגות ימין ולא למפלגות שמאל סוציאליסטיות שמבטיחוות לדאוג לזכויותיהם? אנשים נוהגים להתייחס לעצמם באופן שמעניק להם את הסטאטוס הגבוה ביותר. הטענה של החוקרים שבחנו את השאלה הזו היא שברג שמגיע ארגון פוליטי שמעביר מסר "אתם דפוקים ואנחנו נעזור לכם"- הם לא רוצים להיות "דפוקים". אנשים מתקשים לחשוב על עצמם כמי שצריכים עזרה באופן פוליטי. ספר "התמורה הכלכלית" טוען שעוני הוא לא תופעה חדשה, העוני הוא תופעה ששירתה את המהפכה התעשייתית וממשיכה לשרת את המודרניות והקידמה. כך למשל אם אין עוני מקומי, "מייבאים" עוני באמצעות הגירה ממקומות אחרים.
שרי: זהות של עוני- יש שתי תרבויות/הלכי חשיבה עיקריים: תרבות של חסר ("אם יהיה לי יותר, לך יהיה פחות") ותרבות של שפע ("גם לי יהיה וגם לך"). בישראל, כמדינת מהגרים, הגיעו עולים מארצות שונות. למשל עולים מגרמניה שעבדו בעבודות מבזות על אף שהיו להם תעודות מקצוע, לא היו עניים בתפיסתם. ולכן ייתכן והתפיסה העצמית היא זו שמשמרת את העוני.
יעל: הטענה שהתפיסה העצמית משמרת את העוני עשויה "להאשים" את העניים בעוניים
שרי: התרבות שעל בסיסה נבנתה המדינה היא תרבות של חסר.
יעל: "העניים החדשים" מושג שהשתרש לפני תקופת הקורונה. אנשים שעובדים בעבודות "ראויות" ובכל זאת עניים. יש הבדל מהותי בין אנשים שהעוני שלהם הוא זמני או בפוטנציאל להיות זמני לעומת אנשים ששרויים במצב הזה זמן רב.
יאיר: במושג "העניים החדשים" יש אלמנט של ציפייה. הם עניים שלא היינו מצפים שיהיו עניים.
