check
לספר סיפורים בעידן הדיגיטלי - מפגש שלישי: היפר ריאליזם ותרבות גבוהה מול תרבות פופולרית (26.1.2020) | לימוד בחברותא

לספר סיפורים בעידן הדיגיטלי - מפגש שלישי: היפר ריאליזם ותרבות גבוהה מול תרבות פופולרית (26.1.2020)

במפגש הקודם היה דיון סוער לגבי התובנות של בחטין, והגענו למסקנה שכדאי לדבר על אמנות (גם) מפרספקטיבה של סוציולוגיה. הדיון הסתיים בהתייחסות להיפר ריאליזם – מתי העמסה של מציאות-יתר היא אמנות ומתי היא פשוט העמסה של המציאות? 

למפגש זה קראנו טקסטים של שלושה הוגים: 

  • רולאן בארת: The Reality Effect
  • ז'אן בודריאר: The Hyper-Realism of Simulation
  • פייר בורדייה: "אופנה עלית ותרבות עלית" ו"מי יצר את היוצרים" (מתוך ספרו שאלות בסוציולוגיה)

דיון בטקסט של בארת

בר הובילה את הדיון בטקסט ובחרה להמחיש את התופעה המתוארת בטקסט באמצעות קטע מתוך ראיון עם היוצר איתי זבולון, שמשחק את הדמויות של תל-אביב וחיפה בסרטון התדמית לפסיטבל So-Low:

https://www.youtube.com/watch?v=qpB9ruSD2Uc

בארת מוביל לטענה שריבוי דימויים יוצר ריקנות. הוא פותח את הטקסט בהדגמת הערות מתוך סיפורים, אשר מנקודת המבט של הנרטיב נראות כמותרות (luxury), הערות חסרות תועלת שבאות על חשבון המידע שמוסר הנרטיב. לטענתו, כל נרטיב בימינו כולל בתוכו כמה הערות מהסוג הזה. הוא מכנה זאת, "סימון חסר חשיבות", insignificant notation. הופעתם של סימונים חסרי חשיבות שכאלה מעלה את השאלה: האם כל מה שמופיע בנרטיב משמעותי, ואם לא, מהי בכל זאת התכלית – מהי המשמעות של הבלתי משמעותי?

מיכאל ציין שהטקסט הזה מהווה רגע מעבר אצל בארת - בין סטרוקטורליזם לפוסט-סטרוקטורליזם. 

צליל אמרה שהרעיון של בארת לגבי הסימון חסר-המשמעות/ עודף הדימויים שיוצר ריקנות מזכיר לה את הפונקציה הפאטית של יאקובסון שכל תכליתה תקשורת לשם תקשורת, הבטחת זרימה תקינה של מידע ותו לא. היא שם כדי להעיד על עצמה שיש תקשורת, כפי דימויים מסוימים בסיפור מבקשים להכריז "אנחנו אמיתיים" מבלי לתרום לקידום העלילה.

נועה הוסיפה לדיון את המושג Remediation: עיבוד של טקסט מסוים ממדיום אחד למדיום אחר. למשל, כשאנחנו רואים בעיתון מאפיינים של ספר. לרה-מדיישן שני מאפיינים מרכזיים: 1) להתייחס באופן חדש וטוב יותר למדיום, ו-2) הניסיון לבטל את המדיום. 

אסף הוסיף כי קשה לחשוב על חוויה יומיומית שאינה גדושה בדימויים ריקים במציאות של ימינו. בעולם של מידע דיגיטלי התחושה היא שאין קרקע ממשית להניח עליה את הרגל. הסימולקה היא כבר common sense

דיון בטקסט של בודריאר

דריה הובילה את הדיון והזכירה את הטקסט הקלאסי של בודריאר על סימולקרה והמפה של בורחס.

נועה סיפקה לנו רקע: בורחס עסק הרבה במדיום, הנכחה של שיטות הכתיבה והסטרוקטורות שבהן הוא כותב, כאשר חלק גדול מהסטרוקטורות שלו משקף סיבוכיות שאין בסופה התרה. הרעיון של בורחס אומר שתמיד מגיעים לאיזשהו מבוך מלא שבילים ואף אחד מהם לא מוביל לשום מקום. 

דריה סיכמה שבורדיאר מוביל אותנו לזה שאין היום מציאות להתייחס אליה. אנחנו במקום תרבותי שבו לא כל אסתטיקה הוא אמנות. לא כל דבר שמוסיפים לו פילטר באינסטגרם הוא אמנות. 

היפר ריאליזם כאסתטיזציה: ההיפר-ריאליזם הוא נובע מהמציאות, והוא דומה לחיקוי המדויק שיש למשל בצילום ובקולנוע. כשאנחנו דנים בשאלות מה זו אמנות או מה זה סיפור עלינו להביא בחשבון שהרבה מהייצור התרבותי שלנו כיום הוא בעצם היפר ריאליזם שעשו לו אסטתיזציה. 

בהמשך לדיון על הפילטרים באינסטגרם והניסיון שלהם לתת ייצוגים דיגיטליים ממשות חומרית (למשל, פילטר שיוצר אפקט של סרט צילום מצהיב), מיכאל הזכיר את הספר של לב מאנוביץ על אינסטגרם. הוא עוסק בנושא של שכפול מציאות - שכפול שבאמצעותו אנו מייצרים מוסכמות של קלישאות. 

[שימו לב שהספר זמין להורדה בקישור והוא נמצא במלואו בתיקיית "חומרי הקריאה למפגש 3" > "תוספות בעקבות מפגש 3"]

אסף הציג כמה פרויקטים של מאנוביץ, בהם תמונות של ערים שונות באינסטגרם המאורגנות לפי מידת רוויה של צבע, זמנים שונים וכו'. דיברנו על המתח בין האסתטיקה של הפרויקט לבין שאלת ה-so what? מה אפשר לעשות עם המידע החזותי הזה, שנראה כמו יצירת אמנות שנוצרה על-ידי מחשב? אבי טען שהשאלה האמיתית היא לא מה אפשר לעשות עם זה אלא למי אכפת. 

נועה העירה שההיפר ריאליזם הופך את האמנות למשהו קל יותר לעשייה. משהו בעבודת הדמיון הופך מיותר, המציאות פותרת את הצורך לדמיין. 

ורדית הציעה לחשוב על היפר ריאליזם בהקבלה לסיפורי מעשיות, Fairy tales. מעשיות לוקחות את החיים ועושות להם טרנספורמציה ואסתטיזציה – גרסה יפה יותר של החיים כמו שאנחנו מכירים אותם. ספר מומלץ בהקשר הזה: Once Upon a Time: On the Nature of Fairy Tales / Max Luthi

דיון בטקסטים של בורדייה

פתחנו את הדיון במקרה בוחן: קליפ של ביונסה וג'יי זי שצולם במוזיאון הלובר, ליד התמונה של המונה ליזה:

https://www.youtube.com/watch?v=kbMqWXnpXcA

מצד אחד אפשר לטעון שההילה של המונה ליזה נשחקה לגמרי בעידן השעתוק הטכני (ועוד יותר בעידן הרשתות החברתיות). מצד שני, לשיטתו של בורדייה אפשר לומר היצרן של שדה תרבות הוא שמעניק לה הילה מחודשת: רק מישהי במעמדה של ביונסה יכולה לסגור את הלובר בפני מבקרים ליום שלם ולצלם בו קליפ. אפשר להתייחס לביונסה בתוך ה"יצרנית" של המונה ליזה במקרה הנוכחי משום שהיא זו שמטביעה את החותם, את טביעת היד הנדירה שהופכת יצירה שכבר הפכה לקיטש למשהו בעל ערך חברתי גבוה. הקליפ גם מעלה את השאלה: מהו שדה היצירה שעומד במרכז הקליפ – מוזיקה, תולדות האמנות, אופנה? האם ההיררכיה שבורדייה יוצא ממנה בין מוצרי מותרות למוצרי התרבות הלגיטימית עדיין קיימת? 

הדס טענה שבסופו של דבר הקליפ בכלל לא מדבר על אמנות – לא קלאסית ולא פופולרית. המסר שלו הוא כסף. היוצרים מצהירים: יש לנו מספיק כסף כדי לסגור את הלובר ולצלם בתוכו קליפ. בתגובה, ורדית ציינה כי יש בקליפ גם ממד של ביקורת על הממסד הלבן ואי אפשר להתעלם ממנו כשמנתחים את היצירה הזו. 

השאלות האלה הובילו אותנו לסוגיות שבורדייה דן בהן בפרק "אופנה עילית ותרבות עילית". הפרק עוסק בהיררכיות בין תחומים שונים של אמנות ובערכה האסתטי של יצירה – האם המקור (המקום הפיזי, החד-פעמיות, המקוריות) הוא הדבר שמעניק ליצירה את ה"הילה"? 

"לאמיתו של דבר, מדובר כאן לא בנדירות המוצר אלא בנדירות היצרן" (עמ' 189)

אסף הציג את תיאוריית השדות של בורדייה באמצעות תרשים המאפיינים של קבוצות חברתיות שונות (זעיר-בורגנים, מתעשרים חדשים, פרולטריון וכו'). אבי תהה האם זאת לא דרך מתוחכמת לקבע סטיגמות והכללות. אסף טען שלפי בורדייה החלוקה מאפיינים ספציפיים בכל שדה אינה העיקר, כי אם הרעיון שכל עמדה נקבעת ביחס למקומה בין כלל העמדות האחרות:

"המאבק המתמיד בתוך השדה הוא המנוע של השדה" (עמ' 186)

"אם מתחילים לערער על מונופול הקריאה הלגיטימית, אם כל אחד יכול לקרוא בעצמו בכתבי הקודש או לתפור לעצמו שמלות – השדה הוא שנהרס. זאת הסיבה לכך שלמרד יש תמיד גבולות. גבולן של מריבות בין סופרים הוא תמיד יראת כבוד בפני הספרות." (עמ' 189)

בורדייה טוען שכדי לחולל מהפכה בשדה אי אפשר לדחות בצורה מוחלטת את הערך שנגדו מבקשים לצאת. יש כל הזמן דיון מתמיד על איך להציג ולבטא את הערך. השייכות לשדה היא מלכתחילה מחייבת הכרה בערך שלו.

סיימנו במסקנה כי מי שיוצר את היוצרים הוא השדה, משמע, המקום שבו הם נמצאים ביחס לשאר השדות. אין פה היצע וביקוש במובן הפשוט. הדרך של אמן להיווצר בתור יוצר לא מסתכמת רק בכישרון או תפיסה אסתטית יוצאת דופן, אלא מתבטאת בכלל תנאי האפשרות שהכשירו אותו לתפקיד הזה. ההביטוס הוא שמכשיר את היוצר לתפקיד.

משתתפים: נועה, צליל, הדס, בר, דריה, אבי, מיכאל, אסף, ורדית