check
לספר סיפורים בעידן הדיגיטלי - מפגש שישי (8.3.20): העמקה במתח בין האנושי והאלגוריתמי בעזרת רוג'רס ו-וילף | לימוד בחברותא

לספר סיפורים בעידן הדיגיטלי - מפגש שישי (8.3.20): העמקה במתח בין האנושי והאלגוריתמי בעזרת רוג'רס ו-וילף

Georges, R. A. (1969). Toward an understanding of storytelling events. The Journal of American Folklore82(326), 313-328.‏ 

רוג'רס מציג מודל מתחום הפולקלור להבנה של סטוריטלינג.

מאמר שימושי המתאר את ההבנה של חוקרי פולקלור את הסיפורים במאה ה-19 ובמאה ה-20. לפי המאמר התפיסה המקובלת הייתה של סיפורים כארטיפקטים תרבותיים אוניברסליים, החוקרים ניסו להבין מה המשמעות של התוכן, של הסיפור עבור החברה. עבודת המחקר נבעה מתוך הנחת יסוד לפיה לסיפור יש ארכיטיפ מקור והרבה וריאציות, והחוקרים חוקרים קבוצות גדולות של טקסטים יחד כדי לזהות את הארכיטיפים הללו.

ההנחות המקובלות לגבי סיפורים:

  • מסורת תרבותית קודמת שעוברת מדור לדור הלאה
  • עודדו את החוקרים לתעד כמה שיותר טקסטים דומים לארכיטיפ כדי לזהות איך הסיפור מעביר מסרים הלאה.

רוג'רס מציג שתי אסכולות מחקר שמתפתחות:

אסכולה פולקלוריסטית – מסתכלים בפרספקטיבה היסטורית, עושים השוואות של טקסטים, מה שמעניין אותם זה לעשות קלסיפיקציה ונקודת המבט של החוקר היא תמיד חיצונית.

אסכולה אנתרופולוגית – גישה סינכרונית (בהתאם לזמן ולנסיבות) מסתכלים על סיפורים אינדיבידואלים – על הקישור בין השדה החברתי ובין הסיפור, כשנקודת המבט היא מבפנים – מתוך הקהילה בה הסיפור הזה מתפשט.

לפי שתי האסכולות סיפורים הם שיקוף של קונבנציות חברתיות וסטייה מהן.

רוג'רס מציע לעשות חשיבה מחודשת על חקר סיפורים משום שההנחות האלה מעט מגבילות אותנו. הוא אומר שהתפיסה של לחקור סיפורים כטקסטים זה מוגבל ולכן מציע להעביר את המוקד של המחקר מהסיפור אל הסטוריטלינג והסטוריטלר. לחקור את המספר ואת שיטת הסיפור.

נועה העירה שרוג'רס מתקשר למסורת של הדאדא ובכלל של השינוי באמנות במאה ה-20 – העברת המשקל מהטקסט לקונטקסט.

רוג'רס בונה מודל שיש בו שתי הנחות על:

  1. הוא מניח את המושג Storytelling event - אירוע תקשורתי במהותי. אירוע של תקשורת
  2. Storytelling event כחוויה חברתית

דנו בכך שרוג'רס מזכיר את מודלי התקשורת של שאנון וויבר ושל יאקובסון. הוא מדבר על פידבק כמה שעוזר לחלץ את המסר מהסיפור.

Identity relationships: מתחבר למה שדיברנו על ההאביטוס כי בניגוד להנחה שיש סיפור אוניברסלי בעל ארכיטיפ קדום שמועבר הלאה בכל מיני גרסאות, כאן הוא אומר שמה שמאפשר לחלץ את המסר מתחיל במשתתפים שלוקחים על עצמם תפקידים חברתיים. זה מזכיר את התיאוריות של איזר לגבי החשיבות של הקריאה ושל הקורא.

דריה השוותה בין הקוד בסיפור ובין הקוד השפתי של דה סוסייר ששתיהן לא טבעיות ואינהרנטיות אלא מוסכמות חברתיות.

צליל מוסיפה שכאן לא רק שהכוח עובר לידיים של הקורא באופן אקסלוסיבי אלא גם שהפרשנות של הסיפור היא מהלך משותף של מספר ומי שמסופר לו – היא מכונה של לופ ופידבק שאחד לא יכול להתקיים בלי השני.

אבי מוסיף שבקריאה הקורא נושא בכל "נטל" הטקסט, ולעומת זאת באירועי סטוריטלינג כמו המודל של רוג'רס יש חלוקה בנטל.

הזכרנו את סטנלי פיש גם הוא מאסכולת הקורא:

 

"רק כאשר הקוראים הופכים למבקרי ספרות והשיפוט גובר על חוויית הקריאה, הדעות מתחילות להיות חלוקות. לא פעם מעשה הפרשנות מרוחק ממעשה הקריאה עד כדי כך שבקושי זוכרי את האחרון (שהוא הראשון בזמן)" (פיש, 40).

 

נועה הזכירה גם את המאמר של יחיל צבן לגבי עגנון כמי שכתב ל"אקדמיה" ולא לקוראים:

 

"...משום כך וגם משום אופני הפרסום בתקופתו, בכתבי עת ובעיתונים, עגנון לא כיוון את ספריו לציבור הרחב, אלא לעורכי ספרות, מבקרי ספרות, סופרים וחוקרי אקדמיה — כלומר לבעלי ההון התרבותי. ועל אף החיצים הרעילים של עגנון לפרנסיה, עסקניה וחקרניה של הרפובליקה הספרותית, הוא היה אמון על כללי המשחק שקובעים את ערכה והתקבלותה של היצירה הספרותית וקורא אובסיסיבי של פרשניו....עגנון הוא יותר מסופר של סופרים, הוא סופר של חוקרים. ולראיה, הוא הסופר הנחקר ביותר במדינת ישראל. על יצירתו נכתבו מאות ספרים ואלפי מאמרים, מסות ורשימות.."

https://www.haaretz.co.il/literature/.premium-1.3948333

חזרה לרוג'רס:

כל אירוע כזה מתקיים באופן חד פעמי בזמן ובמרחב – ולכל אירוע סטוריטלינג יש שימושים תרבותיים ופונקציות תרבותיות:

שימושים: תכל'ס, מה התכלית של הסיפור בפועל בסיטואציה המסוימת?

פונקציות: האופציות הפרשניות שאנחנו משיתים על הטקסט, אופציות ששייכות לעולם החוקרים / בעלי הכוח

למעשה רוג'רס טוען שהמשמעות המהותית היא החוויה החברתית, השימוש הנקודתי ולא הטקסט עצמו. דריה הוסיפה על זה שלמעשה ביקורת היא עצמה אירוע סטוריטלינג ראשון במעלה.

את הקורא הממוצע לא מעניינים התפקידים של הסיפור אלא הכאן והעכשיו, ונועה הוסיפה שיתכן שזו הסיבה לפיה הקורא הממוצע לא מתעניין בביקורת ספרות שלרוב לא עוסקת ב"כאן ובעכשיו". 

המודל של רוג'רס: מי שמקשיב לסיפור ומי שמספר את הסיפור לוקחים על עצמם את האחריות לספר, את תפקיד המספר או המאזין.

המהלך של לספר סיפור כולל כאן שלושה שלבים: formulate, encode, transmit – דריה העירה שהמהלך הוא כזה רק אם המניע לסיפור הוא חברתי. ספרות לא מתייחסת אל עצמה כקוד אלא כדבר עצמו.

בסופו של מודל – אנחנו חשות שהמודל של רוג'רס לא ממש מדויק. הוא מצייר את תהליך התקשורת עליו דיברו כבר לפניו אבל לא מספיק מייחד אותו. לא ברור האם המודל הזה יכול להיות מוחל על קריאה. לעומת זאת ביחס לפודקאסטים נראה לנו שהמודל הזה עובד טוב יותר בגלל החד פעמיות של החוויה, כמו כן, הקהילתיות בפודקאסטים נובעת מכך שיחידים מחפשים את זה, לוקחים על עצמם את התפקיד (כמו במודל) ומבנים את זה שלא כמו תוכנית רדיו בשעה קבועה.

 

Wilf, Eitan. 2012. "Rituals of Creativity: Tradition, Modernity, and the ‘Acoustic Unconscious’ in a U.S. Collegiate Jazz Music Program," American Anthropologist 114(1):32-44. 

 

 

מאמר שעוסק בחיקוי וביצירתיות בבתי ספר לג'ז. וילף נותן סקירה היסטורית ומספר על בתי הספר לג'ז בהם נגנים צריכים כחלק מתהליך ההכשרה שלהם לנגן על גבי אילתור של נגן ג'ז מפורסם, מה שמעניין הוא שהם מבצעים אותו בצורה הטובה ביותר - המקור נעלם. כלומר, בתהליך החיקוי מי שנעלם זה מי שמחקים אותו ולא מי שמחקה. המקור מתמוסס.  

וילף מזהה שני ערכים: המימטי והיצירתי בבתי ספר לג'ז. זה מה שהוא מזהה המציאות החברתית של תוכניות הכשרה למוזיקאים. הוא עושה השוואה בין מסורת לבין מודרניות.

הוא ממשיג את המושג ritual of creativity רגע המיזוג בין חיקוי ליצירתיות, שנובע מההתפתחות של טכנולוגיות.

בתי הספר האלה נעזרים בתוכנה שיודעת להאט להאיץ את הסאונד, לחשוף היבטים שהחושים האנושיים לא מסוגלים לקלוט. בכך התוכנה הזאת מאפשרת לתלמידי הג'ז לשכלל את יכולות החיקוי שלהם ובכך לשפר את היצירתיות שלהם. זה חשוב במיוחד בהקשר של סאונד - שנע בממד של זמן ולא של מרחב:

"Note the peculiarity of music: the source text consists of sound that unfolds in time. This accounts for the fact that the recorded solo of a Charlie Parker allows its synchronous iconization in a way that a Picasso painting does not. One can replicate the Guernica, and one can even laminate the replication on top of the original, but one would not ex- perience the real-time dimension of painting the Guernica in synchrony with Picasso’s act of painting the Guernica."

אבי לא מבין מה המשמעות של התוכנה שעליה וילף מדבר - מועדני ג'ז עדיין קיימים.

נועה עונה שאי אפשר ללמד יצירתיות אלא על ידי אימוץ יכולות טכניות במידה גבוהה - ואלו יסייעו רק במידה והאדם יצירתי מלכתחילה.

העלינו (שוב) את החשש שהטכנולוגיה מייתרת את האדם: היא מחקה את המקור כל כך טוב שהיא מייתרת את האדם שמשתמש בה, ואז נשאלת השאלה האם יהיה מי שיישאר להאזין למוזיקה שיצר המחשב?

 

נוכחים: צליל, אבי, דריה, נועה