פריטי קריאה לדיון:

Sharon, T., & John, N. A. (2019). Imagining an Ideal Podcast Listener [Special issue]. Popular Communication 17(4), 333-347

Shakargy, N. (work in progress). How long is now? Metamorphosis in the NYPL Insta Novels Project.

פתחנו בדיון במאמר של נועה העוסק בפרויקט Insta Novels של הספרייה הציבורית של ניו יורק בשיתוף עם סוכנות פרסום ומיתוג. הפרויקט מציג חמש יצירות מופת באינסטגרם במטרה להנגיש אותן לקוראי דור המינלינאלז. הפרויקט מנתח את מאפייני היצירות כפי שהן מוצגות באינסטגרם ו-100 פוסטים של משתמשי אינסטגרם, שהשתמשו ב- hashtags של הפרויקט.

המאמר מזהה חמישה מתחים: 1. הסיפור מול הטכנולוגיה – בקשר לדיון במתח הזה נועה ממליצה על הספר New Media Poetics של פול פרוש; 2. קנוני מול ארעי (חשוב מול לא חשוב); 3. נצחיות מול זמניות; 4. פרטי מול ציבורי; 5. קוראי ספרייה מול משתמשי אינסטגרם.

דיברנו על המהפך שעוברות ספריות בשנים האחרונות: הידע של הספרן נחשב לא נחוץ, ספריות עוברות משבר זהות וצריכות להמציא את עצמן מחדש: ממקום שקט לקריאה למרכז קהילתי שמארגן אירועים; מארכיון פיזי  לארכיון דיגיטלי; מניהול נראות ע"י ספרנים לניהול מיתוג ע"י סוכנויות פרסום ושיווק.

שני מושגי מפתח במאמר הם Remediation ו- Mediatization.

רמידיאשיין מתמיד מניח תחרות בין מדיה קודמים למדיה חדשים, כאשר הייצוג האחרון נחשב לטוב ביותר. המושג מאופיין ברצון ליצור מדיום שמפריד בינינו לבין היצירה מצד אחד, להעלים את המדיום מצד שני, על מנת שלא נרגיש בתיווך. הטענה המרכזית במאמר היא שבפרויקט אינסטה נובלס אין שום תחרותיות ביחס לספר, הספריה משתמשת בדימויים מתוך הספר (עם עיבוד קל) –עמודי טקסט שהותאמו לגודל המסך. אין פה מאפיינים של תרבות דיגיטלית: אין הזמנה לאינטראקטיביות, אין מידיות (כי הפרויקט ממילא נשמר באתר הספרייה וב-highlights בחשבון האינסטגרם שלה). לעומת זאת, יש כאן שיתוף פעולה עם סוכנות פרסום. 

רמידיאשיין אמור לתת לנו חוויה חדשה. מדיאטיזציה, מנגד, תופסת מדיה בתור משהו שהוא כבר פנימי אצלנו, זה כבר לא משהו שמתווך לנו מבחוץ. המדיה היא חלק מהמדיום. מדיה היום היא כמו דת. גישה שמחפשת הגיון תקשורתי בכל דבר. למרות שזה פרויקט שמתחזה לרמידיאשיין, הוא למעשה פרויקט של מדיאטיזציה.

דנו בשאלה מהו קאנון. המאמר מתייחס לקאנון בתור יצירה מוכרת, בעלת מעמד, אהובה, טקסט ששייך לתרבות יותר מאשר ליוצר. מיכאל ציין שבאחטין מדבר על טקסטים קאנונים כעל טקסטים שאמורים לגרום לך לחשוב, יש שילוב של קודים. תמרה טענה שהדיון בהגדרות של קאנוניות לא רלוונטי להבנת הטענה המרכזית במאמר.

דיברנו על כך שהמוטיבציה המוצהרת מאחורי הפרויקט הייתה לפגוש את הקוראים במקום שבו הם נמצאים – מוטיבציה של מרחב. מוטיבציה מוזרה, בהתחשב בכך שהמרחב הוא כלל לא העניין. הקוראים שהספרייה רוצה להגיע אליהם קוראים פחות משום שהם רגילים למיידיות, צפייה, דפדוף, לא משום שהם מגיעים לספרייה יותר. בהתאם, היינו מצפים שהספרייה תפנים את מאפייני האינסטגרם ותתאים את חווית הקריאה להרגלים ולעקרונות של ניו מדיה ושל הקהל הצורך ניו מדיה. ג'נקינס נותן שבעה מאפיינים של סיפור סיפורים בעידן הדיגיטלי, ואחד מהם הוא שילוב של מאפיינים שונים – מאפיין שלא בא לידי ביטוי בפרויקט. העלינו מספר דוגמאות לפרויקטים שמדגימים הבנה טובה יותר של קריאה בעידן הנוכחי:  

•  פרויקט iClassics, שמציג סיפור יחד עם מאפיינים אינטראקטיביים – אפשר ללחוץ על כל מיני אלמנטים ויזואלים ולהגיע למידע נוסף על הסיפור - מוסיף שכבות משמעות לטקסט המקורי: http://iclassicscollection.com/en/
• הפודקאסט Within the Wires
• דוגמה למשבר הזהות של סיפורים בספרים פיזיים: כתבה ב"הארץ" על מותה של ארונית הספרים https://www.haaretz.co.il/magazine/1.1474803

*

Sharon, T., & John, N. A. (2019). Imagining an Ideal Podcast Listener [Special issue]. Popular Communication 17(4), 333-347

צליל הציגה את המאמר שעוסק בחוברת צביעה שיצאה יחד עם הפודקאסט של Invisibilia. הטענה במאמר היא שהפודקאסט מגיע עם מעין הצעת הגשה של איך להאזין- מסיבת האזנה עם חטיפים וחוברת צביעה.

האזנה לפודקאסטים כפרקטיקה של אינטימיות שאנשים מאזינים לה עם אוזניות בתוך האוזניים (ממש בתוך הגוף) ותוך כדי פעילויות פרטיות- שטיפת כלים, ריצה וכו'. פודקאסטים נכנסים בקונטקסט שונה מרדיו כי היום אנחנו כל הזמן פרודוקטיביים ומגורים מבחינה סנסורית ופודקסט מאשר להאזין ובמקביל לעשות פעולה נוספת. אומרים שפודקסטים מאוד מצליחים כי אפשר לעשות אותם יחד עם דבר אחר, אבל מצד שני האזנה בניגוד לשמיעה יש בה מתח, צריך להתכוונן אליו, to tune in.

צליל העלתה את השאלה האם ניתן להקשיב לפודקאסט ללא עשיית פעולות נוספות, ובמה שונה האזנה מקריאה.

הבחירה בחוברת צביעה נובעת גם כתוצאה מהפופולריות העולה של ספרי צביעה למבוגרים, אבל גם כמשהו שמקשר לאינפנטיליות בתרבות (- Peter pan market / kidult) ולסוג של אסקפיזם.

הרובד העמוק יותר של החוברת הוא עידוד להאזנה ילדית (ולא האזנה ילדותית). הסיבה לכך היא שיש גם הרבה אלמנטים מתוחכמים ובוגרים בחוברת הזו ובתכנים שלה. גם העבודה של לכנס אנשים להאזנה משותפת דורשת להיות אדם מבוגר. ובנוסף – השאלות שהחוברת הזו מציעה מעודדות לשיחה רגשית ותרפויטית בין משתתפים. חוברת ההדרכה למסיבת האזנה של Invisibilia למעשה טוענת שאנחנו במשבר תקשורת – והפודקאסט רוצה לעודד אותנו להתמסר למרחב של כאן ועכשיו, להיות סקרנים פתוחים וקשובים.

הביקורת במאמר: בתוך המצב של ההאזנה הילדית יש גם performative unplugging מצד אחד אומרים לנו תתנתקו מהמדיה ותדברו עם חברים לדברים עמוקים, ומהצד השני יש עידוד שבסוף העניין הזה, בסוף המסיבה נעלה תמונה לרשתות החברתיות וכו', תוך כדי האירוע נקשיב למוזיקה מהפלאפון וכו'. כלומר, ההתנתקות היא רק פרפורמטיבית ולא עמוקה או אמיתית.

ורדית הזכירה מונח בשם "communitas" של ויקטור טרנר העוסק באנשים שהם חלק מהטקס. אנשים שהם חלק מהטקס לא יכולים לעשות מה שהם רוצים, הם תחת השליטה של מישהו אחר (התקשורת), אבל עדיין הם אינדיבידואלים. אין להם את הכוח של עצמם אבל יש להם את התקשורת עם האנשים שסביבם.

הדס הזכירה שהקולנוע עוסק בצפייה משותפת, אבל האזנה משותפת לפודקאסטים עשויה להיות פחות מוצלחת כי העיניים לא עסוקות, כי אין חושך וכו'. הדס ציינה שהמחקר שלה מעיד שאנשים שמסתכלים בסרטונים שמתפרסמים ברשתות חברתיות מעדיפים לעשות את זה לבד, לא לדון בהם, לא לשתף אותם עם אנשים אחרים.

מיכאל טוען שזה תלוי בערך שאנחנו מעניקים לחוויית הצריכה התרבותית: יש דברים שדורשים ריכוז מסוים ונוכחות מסוימת ויש דברים שפחות.

תמרה סיפרה על מיצג של מרינה אברמוביץ' שראתה לפני כמה שנים בספריה של קופנהאגן. אברמוביץ' אצרה פודקאסט של 12 טקסטים שאנשים שונים קוראים טקסטים מארכיון הספריה. ההאזנה מתקיימת בחדר עם 12 מיטות ושומעים את הפודקסטים האלו עם אוזניות, חלקם שוכבים, חלקם יושבים, חלקם מסתובבים.

דריה ציינה את זה שפודקאסטים מייצרים דיאלוג או נוכחות בעיקר במצבים בהם אנחנו לבד – עבודות בית וכדומה.

אבי טען שהדיון מסתובב סביב החושים, בעוד כל מה שקורה סביבנו מנוהל על ידי רובוטים שהיכולות שלהן עולות עלינו. כאלטרנטיבה הוא מציע לנסוע לאי בודד עם "מדאם בובארי", שם הדברים יקרו בקצב אנושי ולא בקצב רובוטי. הדס הגיבה על כך בטיעון של מקלוהן: הכתב  הוא למעשה הטכנולוגיה שהרחיקה אותנו מהחושים, בשעה שהעולם הדיגיטלי מנסה להחזיר אותנו לחוויה הרב-חושית האנושית.

לסיכום דנו בסוגיית תשומת הלב הנדרשת לצריכה של יצירות תרבות בעידן הדיגיטלי, וצריכת סיפורים בפרט. אבי סבור שאנחנו מתמודדים כיום עם הפרעת קשב מובנית, התהליכים הטכנולוגים האוטומטיים הולכים ומיתרים את האדם מביצוע של רוב הפעולות. נועה הסכימה איתו כי אנחנו מצויים במצב בלתי נמנע של extinction טכנולוגי - הארכה של החושים, היכולות האנושיות שלנו כבר לא יכולות לעמוד בפני עצמן, אנחנו תלויים בטכנולוגיה בצורה תשתיתית ועמוקה מדי. תמרה הזכירה לנו שיש גם יתרונות בתלות הטכנולוגית שפיתחנו: העידן הדיגיטלי מאפשר יצירת שותפויות, קהילה, תחושה שאני לא לבד. 

 

משתתפים: תמרה, ורדית, דריה, אבי, מיכאל, הדס, נועה, צליל

*

הערות פוסט-מפגש:

קישור לכתבה של אלון עידן שנוגעת למתח בין ילד למבוגר, ובין עולם אנלוגי לדיגיטלי (באדיבות בר): https://www.haaretz.co.il/magazine/blacklist/.premium-1.7365470