מפגש שישי- 19.4.23

 

הרצאתה של מוריה עומר- עטלי על השפעתו של צחוק כיתתי ותפקידו הפוטנציאלי בפדגוגיה דיאלוגית.

מוריה שוחחה על מחקרה שעוסק באירועי צחוק בכיתה על פי ניתוח אירועי צחוק במתודולוגיה מיקרואנליטית ומולטי-מודלית. מוריה תיארה את מערכת המושגים של הפדגוגיה הדיאלוגית ותהתה על הפער בין העמדה החיובית המאפיינת את המחקר העוסק בצחוק בכיתה, הרואה בצחוק ביטוי לשמחה או תגובה להומור, לעומת העמדה המורכבת יותר במחקר הכללי העוסק בצחוק בשיח יומיומי המצביע על פונקציות חברתיות שיחתיות מגוונות של צחוק שרובן כלל אינן קשורות בהומור.

ראשית היא מיפתה מאפיינים אוניברסליים של הצחוק: הוא רווח בעולם, הוא אינסטקנטיבי, מושפע מהבילוגיה ויש לו שני פנים. חום ושמחה וזלזול. אחר כך היא הזכירה שלוש תיאוריות מובילות של צחוק: היררכיה. אי ההתאמה  ("מכנסיים על הראש" מעוררים צחוק). והקלה של מתח - מפסיכולוגיה ופרויד זה שחרור של מתח, בהלה, מצוקה. ובסופו צוחקים כדי לשחרר מתח.

מוריה ניתחה שלושה אירועי צחוק כיתתיים והראתה כיצד אירוע צחוק מארגן את הכיתה בגאוגרפיה חברתית רגעית שקשורה בהיררכיה חברתית בין הילדים. כמו כן היא דיברה על כך שרוב מקרי הצחוק של תלמידים נקטעו על ידי המורות באופן מיידי וחד משמעי, ככל הנראה כי הוא פוגע בשלושת הדברים המקודשים בכיתה: היררכיה, סדר ומשמעת. לבסוף היא תיארה את ההבדל בין צחוק־על וצחוק־עם כפי שהוא מתבטא בסיגנלים לא מילוליים כמו הטיית גוף ויצירת או הסטת קשר עין.

עירא הגיב למצגת של מוריה ושאל על סוגית הגאוגרפיה הכיתתית והציע לבחון את תוי הפנים של התלמידים ברמה הפיזיולוגית כדי לאתר חיוך 'אמיתי' (המערב שרירי פנים ספציפיים) ובין חיוך מסומלץ שאינו מערב שרירים אלו.