במפגש התקיים שיח ודיון מרתקים אשר נסובו סביב התמה של פגיעות מיניות בהקשרים שונים של אימהות. במפגש הציגו אסתי וגה אשר מחקרה עוסק בהורות ואימהות של נשים אשר נפגעו מינית וכן אילה לפינסקי שמחקרה עוסק בחוויות של אימהות שאחד מילדיהן נפגע מינית.
במפגש היה לנו את הזכות והעונג לארח את ד"ר תמר כהן, עובדת סוציאלית אשר סיימה את לימודיה באוניברסיטה העברית בשנת 1963 (אז המחלקה שכנה במלון המלך דוד של היום...אז היה קלאסה למקצוע...) ובהמשך השלימה את עבודת הדוקטורט שלה באוניברסיטת בוסטון. ד"ר תמר הינה אישה רבת פעלים אשר עבודת הדוקטורט שלה עסק גם הוא באימהות של נשים אשר נפגעו מינית בילדותן והשפעת הפגיעה על ההורות שלהן. תמר שיתפה אותנו בעבודתה פורצת הדרך בשנות ה-80, בקידום ידע בתחום פגיעות מיניות בארץ, תקופה שבה היה ואקום מוחלט בשיח על העניין. כך למשל תיארה כיצד כאשר דיברה על נושאים של פגיעות מיניות טענו מולה שיש לה 'ראש כחול' או שטענו ש "אצלנו זה לא קורה". יחד עם יצחק קדמן היא הקימה ועדה בשנת 1987 בה נשמעו עדויות של בוגרים שנפגעו מינית ודרך פרויקט זה מיפו את הצרכים של הנפגעים והנפגעות. בעקבות העדויות שנאספו תמר הוציאה ספר שריכז חלק מהעדויות ונקרא: "לחיות בצל הסוד"- ספר שרבים מאתנו, אנשי המקצוע, נחשפנו אליו. באותה השנה גם הקימה את עמותת מיטל שהייתה הראשונה בארץ להעניק שירות ציבורי לטיפול בפגיעות מיניות. העמותה התרחבה מירושלים ("כי מציון תצא תורה") ופעלה בחיפה, תל אביב ובאר שבע. בעקבות עבודתה נעשו שינויי חוק רבים ובתוכם שינוי חוק ההתיישנות לגבי מקרים של פגיעות מיניות בילדות (אשר הורחב לעשור לאחר הגעת הנפגע לבגרות, כלומר עד גיל 28). העמותה שהקימה גם קיימה סדנאות, טיפול לבוגרים ובוגרות שנפגעו וכן בהנגשת מידע. דבריה של תמר היו מאוד משמעותיים והעניקו לנו מעין מבט על של תחום זה. כמו כן, היה מרתק להיחשף לאתגרים של תחום זה בתחילת דרכו בארץ.
הדוקטורנטית והמטפלת אסתי וגה הציגה את עבודתה בנושא: מודעות והתמודדות עם פגיעות מיניות בילדות במגזר החרדי מנקודת מבטן של אימהות. מחקרה של אסתי הינו דוקטורט מאמרים, ומבוסס על מתודולוגית MIXED METHODS, מילוי שאלונים וראיונות. בין השאר, היא בוחנת תפיסות של אימהות על מוגנות וחינוך למוגנות. אסתי משתמשת בתיאוריות ביקורתיות, מגדריות ופמיניסטיות בבחינת הממצאים שלה, ובמהלך הצגתה הביאה מושגים מרכזיים המהווים עדשה להבנת קולותיהן של הנשים. שימוש זה מעלה את האתגר- איך ניתן לשמר את העדשה הביקורתית לניתוח ובכפיפה אחת לא להיות ביקורתיים כלפי מושאי המחקר. צירי המחקר של אסתי הם: פגיעה מינית, חברה חרדית והורות.
אימהות כתפקיד ואימהות וטראומה - העברה בין דורית והתפקיד המרכזי בהתמודדות. האימהות כסובייקט- לפני התפקיד ההורי, הכוונה למתח שבין מה אמא "צריכה להיות" והציפייה החברתית סביב זה אל מול חלקים סובייקטיביים אינטואיטיביים. שמדברים על אימהות ואם במבט התפתחותי יש מקום ליצירת אפשרויות שונות בעבור כל אם והיא יכולה לצקת את הסובייקטיביות הייחודיות לה למושג זה.
אסתי דיברה על המושג AGENCY- סוכן פנימי. ביטוי הפעולה של הפרט לפעול לביטוי הסובייקט שלו. סאבא מחמוד, אנתרופולוגית פמיניסטית שחקרה נשים במצרים, דיברה והדגישה שאין צורה אחת בה אישה מבטאת את הסובייקט שבה, כך שלעיתים בחירה בקיום מנהגים ונורמות חברתיות, תרבותיות, קהילתיות ודתיות מסוימות- היא בחירה רצונית שמשקפת את חופש הבחירה שלה. גם ללבוש רעלה יכולה להיות אקט מחאתי, ביטוי פנימי ואישי במקום שיש קודים חברתיים מסוימים.
בהקשר זה נידונה השאלה באיזה אופן האימהות מבנות את הידע שלהן? על איזה מטען הוא נשען? הוצג מודל שלבי: שלב שתיקה (בו הידע נסמך על הקשבה לקולות של אחרים (גורמי סמכות. הידע ממקור חיצוני); הקול הפנימי (ידע סובייקטיבי שלעיתים מגיע בעקבות טראומה) ומיזוג קול פנימי וחיצוני (אינטגרציה)- היכולת להחזיק סתירות פנימיות.
במחקר התעניינה אסתי באופן שהאימהות מבנות ידע ומקנות ידע לילדיהן בתחום של מוגנות. נראה כי ישנו שימוש שפתי ייחודי, למשל היעדר אזכור של איברים פרטיים. הגוף שלך- כן, איברים לא, שימוש במונח "פגיעה חמורה" ולא פגיעה מינית וכו'
אילה ליפינסקי, מטפלת באמנות הציגה את מחקרה שעוסק בחוויית אימהות חרדיות שילדיהן נפגעו מינית. השפעה של גילוי הפגיעה על האמא, על הערך העצמי האימהי שלה וההשפעה על המערכת הקשרים שלה והתפיסה החברתית שלה. אילה ראיינה עד עתה 21 נשים שילדיהן עברו פגיעה.
נקודה מעניינת שעלתה מדברי המרואיינות של אילה היא שרובן מרגישות שבזמן הפגיעה הן לא היו פנויות רגשית. הן ציינו איזושהי נקודה משברית, מציאות חיים עמוסה למשל, שאולי אפשרה את הפגיעה בחוויתן.
אילה שיתפה בסתירות רבות בתוך הראיונות: למשל, מרואינת שמעידה שנותנת חופש לילדים וגם לא זזה מהילדים; "אני לא עושה מספיק כאמא" יחד עם "אני אמא מדהימה". תמר העלתה את החשיבות לבחון את קולות הנשים דרך הצלבה בין התפתחות אימהית והתפתחות הילדים.
מתוך כך, בדיון בקבוצה עסקנו במושג של דיאלקטיקה. מצב קיומי של "אחדות ההפכים" והם משמשים ביחד באותה הנשימה, כמצב קיומי אנושי המכיל בתוכו שפע של תנועות סותרות. זה מהות המחקרים שלנו ומהות החיים.
דברים נוספים שעלו בראיונות של אילה: אמהות שלא חוו הורית מיטיבה תיארו ניתוק רגשי מול הילדים, ופחות תיפקדו אפילו מאלו שעברו פגיעה. תמה נוספת-האבא בפגיעה: היעדרות של האבא בהרבה מובנים. עוד עלה התוכן של תחושת כישלון של האימהות. אימהות ראו סימנים והתעלמו והן לא יודעות להסביר אך חוות אשמה גדולה. הרבה העידו על סימנים טראומטיים ממש כמו שהן לא ישנות בלילה. לבסוף, שיתפה אילה כי בעת הצורך היא כמראיינת, משקפת עם סיומו של הראיון את התגובות שעולות, ואם היא מזהה פוסט טראומה.