"איך מבצעים מחקר על מוגבלויות בעולם לא מותאם?" הציגה נעמי ביטמן והעלתה לדיון גם את הסוגיה על יחסי הכוחות בריאיון במחקר, ועל הלגיטימציה להנכיח את יחסי הכוחות האלו במהלך המחקר.

 

שוחחנו על החוויה של להיות חוקרת מקבוצת שוליים- במרחב האקדמי והאם זה בהכרח מוביל לאקטיביזם?

האם השאלה הראשונה שלנו צריכה להיות, מי החוקר במחקר הזה? מאיפה הוא מגיע מה הנרטיב שלו?

הנושא הזה הציף שאלות רבות, ולקח כל אחת מאיתנו למחקר שלה להתבוננות פנימה.

התלבטנו, עד כמה נוכחת, והאם בכלל צריכה להיות נוכחת, ההתנסות והנרטיב האישי של החוקר/ת?

לעיתים כשאני מגיעה לשדה המחקר , אם לא לקחתי את הנרטיב האישי שלי בחשבון אני לפתע עלולה להבין כי הוא מהווה חסם בעבורי.

איך נכון להתמודד עם האתגר?

 

 

הצגת המחקר: "תנועה בין חומר לרוח: עולם המחול של גברים דתיים" תציג צופיה מאלב. הסוגיה שעלתה לדיון בהמשך למחקר זה היא: "תוקף" מה המשמעות הרחבה יותר של מחקר תופעה/קבוצה בשוליים במחקר האקדמי?

 

צופיה ריתקה אותנו בהצגתה את המחקר שלה "תנועה בין חומר לרוח: עולם המחול של גברים דתיים", צפינו בקטעי וידאו של קב' מחול של גברים דתיים שרוקדים באופן מקצועי בשם אנסאמבל כעת, לפניכן.ם טעימה:

https://www.youtube.com/watch?v=dY9rMOnIXjY

 https://www.youtube.com/watch?v=-ucoJ9Jiju8

 

תוכלו להתרשם גם כאן על הקשרים רחבים יותר של קבוצת המחול, במסגרת "בין שמיים לארץ" 

http://www.docdance.com/

http://www.docdance.com/blank-7

 

תוך כדי ולאחר הצגת המחקר התייחסנו לסוגית התוקף של מחקר שנמצא בשוליים. בין יתר הדברים שוחחנו על כך 

שגם בקבוצה שהיא מאוד יוצאת דופן, היא בעצם תולדה של תהליכים רחבים ועמוקים יותר. כלומר, הרקדנים שייכים לעולם הציוני דתי, אבל הם חריגים בו. ודווקא אותם "שוליים" הם ביטוי למשהו רחב יותר שמתרחש בחברה הציונית דתית. יש שיאמרו מתפרקת? צופיה גורסת כי זה דווקא ביטוי להתפתחות וצמיחה של החברה הציונית דתית. 

 

גם מנקודת מבט של עולם ומושגי המחול, השוליים בהקשר זה הם אתגר, כיצד אני גם אוונגארד אבל גם מבקש הכרה במרכז, שיראו ויכירו אותי, תוך שמירה על השוליות והייחודיות שבלהיות כזה?

שאלנו האם זהו ביטוי ל"גשר" מהעולם החילוני לדתי ולהיפך? האם זה עניין של קונטקסט? כלומר, מה הנרטיב שצף כשצופים בהופעות שלהם בחול? ומה בארץ? וכיו"ב.

 

הדוקטורנטית יעל פישמן מרצה על "מה בין טכנולוגיה, מגדר ודת" לאור מחקרה על נשים חרדיות יזמיות. מחקרה המרתק של יעל פישמן לקח כל אחת מאיתנו למחוזות אחרים, אישיים ומחקרים על השילוב בין משפחה לעבודה/לימודים. נגלה לנו עולם חדש שרובנו המוחלט לא מכיר, בדבר קבוצת שוליים של אימהות חרדיות, אשר הן המפרנסות העיקריות במשפחה, כאשר האב הוא אברך. ראינו כיצד הנשים רואות ביזמיות כוח אך יחד עם זאת גם אתגר שמתנגש עם כוחות חיצוניים ופנימיים שמתכתבים עם ההלכה לפיה הן חיות בעולם החרדי. השילוב של הטכנולוגיה, היזמות והיותן נשים חרדיות היה מרתק ומעשיר.

מפגש זה פתחנו בקטע אודיו מתוכניתה של קרן נויבך ברשת ב' אשר מפנה את אלומת האור התקשורית למתרחש בשוליי החברה הישראלית, כפי שבא לידי ביטוי בבני אדם שלוקים בנפשם ומוחזקים בתנאי בידוד.

קטע זה הוביל לתצלומים שחילקה לנו רחלה, שהתייחסה לנושא הכליאה, באמצעות כלי מעניין של קרולין וונג הנקרא Photovoice 

דרכו פיתחנו דיון תוך נקודות מבט שונות אודות נושא הכליאה ובכלל. אין ספק שאצל חלקנו אם לא רובנו זה עורר תגובות שלחלוטין אתגרו את הנוח והמוכר לנו. הדיון הצליח לפתוח כיווני מחשבה שונים.

לאחר מכן עברנו לדון ברפלקסיביות במחקר, דיון שנפתח בציטוט:

"כדי להבין את העולם יש להיהפך לחלק ממנו ובאותו זמן להישאר מופרד ממנו, שייך ומובדל" (Patton,1980).

https://books.google.co.il/books/about/Qualitative_evaluation_methods.html?id=7wxHAAAAMAAJ&redir_esc=y

במחקר איכותני חשיבות רבה לחוקר, החוקר ככלי מחקר אנושי בפני עצמו. האדם הוא הכלי האידיאלי לבחון ולפרק את המורכבויות שבשדה המחקר. דיברנו על הסכנות שבמעורבות החוקר, איך אנחנו שומרים על הריחוק, מה הקרבה אומרת לנו איך היא יכולה לתרום למחקר. איך נכון לקחת את אותו "כאב בטן" (כמו במקרה שדנו בו) ולמנף אותו לטובת המחקר. יש שהסכימו ויש שלא.

וסיימנו בשיר שלא השאיר אף אחת נינוחה בכסאה.

מצ"ב:

אמא/ נפתלי שם טוב חמדת

אִמָּא שֶׁלִּי מְנַקָּה
אֶת הַשֵּׁרוּתִים
שֶׁל הַחוֹקֶרֶת הַדְּגוּלָה
שֶׁמֶּחְקָרֶיהָ עַל מִגְדָּר
וּתְפִיסוֹת פְּסִיכוֹאַנַלִיטִיּוֹת
פּוֹסְט-סְטְרוּקְטוּרָלִיסְטִיּוֹת
הֵבִיאוּ אוֹתָהּ
לַהֶשֵּׂג הַמַּדְהִים
הָאִשָּׁה הָרִאשׁוֹנָה
שֶׁהִתְקַבְּלָה
כִּפְּרוֹפֶסוֹר מִן הַמִּנְיָן
עוֹד הַצְלָחָה פֶמִינִיסְטִית בְּצַמֶּרֶת הָאַקַדֶמְיָה.

 

 

במפגש זה שוחחנו על התמודדות שלנו עם "משמוע" או ניסיון משמוע של המחקר,

וכיצד אני כחוקר/ת אם בכלל מתייחס/ת לכוחות החיצוניים למחקר שלי. 

כל אחד/ת שיתף בחוויה שלו עם לחצים חיצוניים

חשבנו וגישבנו יחד דרכי פעולה ואופני התמודדות עם מצבים עתידיים ככל שהמחקר מתקדם.

מה זה אומר כשאני מעורר/ת התנגדות באמצעות המחקר?

באיזה נקודה זה נוגע לאחר? לי? למושא המחקר?

 

נושא המפגש היה סביב המושג הצטלביות (intersectionality), כאשר קראנו טקסט מעניין מאת קלרטה טרגר כפי שעלה לאתר אלכסון (אתר מומלץ).

מצ"ב קישור- https://alaxon.co.il/article/%D7%A9%D7%A0%D7%99%D7%A0%D7%95-%D7%99%D7%97%D7%93-%D7%AA%D7%97%D7%AA-%D7%9E%D7%90%D7%91%D7%A7-%D7%90%D7%97%D7%93/

קראנו את הטקסט והעלנו לדיון נקודות שלא היו ברורות מספיק, או נקודות בטקסט שרצינו להעמיק בהן. כל אחת סיפרה איך המושג הזה פוגש אותה ואת המחקר שלה וכיצד היא מתמודדת עימו.

סוזי העלתה לדיון את המושג הזה דווקא מההיבט של הגוף והמגדר, שוחחנו על נרטיבים של בחירה- תוך התייחסות למרחב למקום, מקום במובן של PLACE  ולא במובן של SPACE, התייחסנו לצירים אתניים לאומיים, מעמדיים ומגדריים. דיברנו על הדרך בה זהות מתעצבת מתוך הצטלביות (לוקיישן מעמד).

צליל העלתה את ההקשר של הרשת בעיצוב הזהות, מה מבחינת המקום של "להיות מאחורי מקלדת" תורם ומאפשר לא.נשים להגדיר עצמם.ן.

שאלנו עד כמה מושג ההצטלביות מתייחס לצירים של דיכוי- אתני, פטריארכלי, מגדרי? יעל פישמן הציגה תהיות ושאלות לקבוצה אודות הבחירה שיש לנשים החרדיות היזמיות. מבחינתן הכוח אצלהן. איך נכון להתייחס זה במחקר?

בנוסף, שמחנו להכיר את אריאל, חוקרת חדשה מתחום הפסיכואנליטיקה. ברוכה המצטרפת.

 

במפגש הראשון, זכינו לפגוש חוקרים וחוקרות שבדבריהם/ן ניכרת התשוקה לנושא הנחקר ואף לשינוי חברתי.

כמו כן, זכינו להכיר מחקרים שונים וחשובים, שלא הכרנו קודם לכן.

פתחנו בהיכרות מעמיקה, ולמדנו על המחקרים השונים של הנוכחים/ות ועל הכוח המניע אותם/ן במחקר.

על לוח הכיתה התנוססו תמונות שמייצגות קבוצות ותופעות שוליים, תוך שאנו מציפים את השוליים למרכז השיח ומזכירים לעצמנו כי במרחב השיח הזה, יש להתייחס לעובדה כי אנו עושים זאת במסגרת המוסד האוניברסיטאי, הרי הוא המרכז. ולשם כך על השיח שלנו גם במרחב החברותא הזו, להיות רפלקסיבי ומודע ליחסי הכוחות.

נחשפנו לשיר האביונים של להקת "החצר האחורית" שפתח את המעבר משלב ההיכרות לשלב הדיון בטקסט.

ובכדי לפתח את השיח בינינו, קראנו טקסט מתוך מבוא הספר : "'נשים בשוליים'- מגדר ולאומיות בתל אביב המנדטורית", שכתבה פרופ' דבורה ברנשטיין, מאוני' חיפה.

(לנוחיותכם/ן הטקסט מצורף)

העלינו לדיון את ההגדרה לשוליים. מה שהוביל לאי אלו הסכמות, (מבורכות יש לומר).

דנו בעובדה כי גם בשוליים יש שוליים, ויחסי הכוחות ניכרים גם בתוך מורכבות השוליים.

וניסינו לעמוד על מה מגדיר שוליים? מנגנונים של דיכוי? פיקוח אל מול התנגדות? וכשההתנגדות בעצמה הינה פריבילגיה?

הצענו לבחון מהו שוליים ומהו מרכז דרך פריזמת הכוח, דרך התנגשויות בין הון, בין זהויות.

שוחחנו על עצם קיום הגבול בין השוליים למרכז. הגבולות בפני עצמם משתנים במרחבים השונים, לא פעם היברידים, דינאמים ונזילים, כיצד ואם בכלל נכון לבחון את הגבול כמבחין בין שוליים למרכז? כמו כן, חלקנו קראו תיגר על עצם ההגדרה של שוליים ומרכז, הטלנו ספק  בקשר הלוגי בין השניים ובעצם ניסוח השאלה וההגדרה. ואולי אפילו קריאה לקדם חלופה להגדרות דיכוטומיות. חתמנו את הדיון בשיח אודות הדיאלקטיקה של כינון הכוח בין מדוכא למדכא. 

והעלנו הצעה בפני אלעזר, שיציג במפגש הבא שלנו את המושג לימנליות וכיצד המושג יכול להתקשר אלינו כחוקרי תופעות שוליים.

 

חלקו האחרון של המפגש התייחס לרצונות ולשאיפות שלנו מחברותא זו.

העלנו נקודות חשובות בהקשר זה-

החברותא הזו הינה בגדר מרחב בטוח לנו החוקרים- מרחב בו אנו פוגשים את הדומה ואת השונה לנו

המרחב הינו מכיל, מפרה ומפרגן. ובעוד ישנן מסגרות אקדמאיות אחרות בהן רציתם להתבטא בצורה מסוימת ומשטרתם את עצמכם, כאן אני מבקשת להתייחס למקום הזה כמרחב בטוח במלוא מובן המילה. תוכלו להציף את שתרצו (גם אם הוא נתפס בעיני רוחכם כשולי :)). 

חברותא זו כאן כדי להעצים ולהעשיר ולא בכדי להעיק ולהפיל את הרוח.

ואני מברכת על הדינמיקה המצוינת שהייתה בקבוצה.

מצ"ב תמונות מהמפגש והטקסט.

המפגש עסק בכלי ניתוח נרטיבי כאמצעי לחשיפת מנגנוני כוח ואי שוויון.

ניתחנו 2 טקסטים, האחד מתכנית תחקירים בערוץ 10 "פנים אמיתיות" של אמנון לוי. תוך התייחסות לספרות של תירוש (2001), קליין (2010) ואלמוג (1999) יחד חשפנו כלים רטוריים, כלים עריכתיים והאופן בו הם מעברים לנו מסר שיפוטי באופן מודע או שלא. לאחר מכן הרחבנו בשיח על טור דעה מעניין של טל גרנות אקטיביסטית יוזמת ומקימת "המכללה" שמתייחסת באופן ברור ונוקב לאותה כתבה ולאופן בה היא מציגה את הסיפור אודות תופעה חברתית שנמצאת בשולי החברה הישראלית, תופעת הזנות. היה מרתק וכל אחת הביאה את נקודת מבטה המחקרית והאישית.

לבסוף, התייחסנו לשיקולים הפרטיים, להרהורים האישיים ולפוטנציאל הטמון בהיותנו דוקטורנטים ומה כל אחת מתכנתת אם בכלל מבחינת העתיד התעסוקתי שלה, אקדמיה? פעולה? מגזר פרטי? ציבורי? מעניין יהיה לשמור על קשר ולראות היכן כל אחת נמצאת בסיום הדוקטורט.

מקורות:

אלמוג, ש. (2002). "על עברית מגדר ומשפט". מחקרי משפט  י"ח. עמ' 373-398.

אלמוג, ש' (1999). "'עיני המערער חשכו'-בין הנרטיבי לנורמטיבי". מחקרי משפט טו'. עמ' 295-320.

קליין, ע' (2010). ניתוח שיח ביקורתי של טקסט עיתונאי. בתוך: ל. קסן, מ. קרומר-נבו (עורכות),

            ניתוח נתונים במחקר איכותני. באר-שבע: אוניברסיטת בן-גוריון. עמ' 230-253.

תירוש, י. (2001). "סיפור של אונס, לא יותר: על הפוליטיקה של ייצוג טקסטואלי בע"פ 3031/98  מדינת 

ישראל נ' שבתאי". משפטים ל"א, עמ' 622-579.

הצגת המחקר "כל הנשים זונות"- נרטיב הזנות בתקשורת הישראלית בעשור האחרון.

הצגנו את המחקר, שאלת המחקר, הנתונים והממצאים הראשוניים.

תוך קבלת פידבק וההערות בונות הן מבחינת הפרזנצטיה והן מבחינה תוכנית רעיונית.

הסוגיה שעלתה לדיון בסוף ההרצאה היתה: האם בכל מחקר אקדמי יש מימד פוליטי?

אקדמיה ופוליטיקה, יחד או לחוד?